​

מקסיקו וגואטמלה

​

חזרתי מהטיול למקסיקו ולגואטמלה עם למעלה מ-4000 תמונות על כרטיס הזיכרון של המצלמה. התחלתי כמובן למיין ובעיקר לסנן כדי להשאיר בידי אוסף סביר להתבוננות חוזרת. תוך כדי צפייה שנייה ושלישית התבהרה בפניי התשובה לשאלה – מה שבה את ליבי וריגש אותי יותר מכול.

​

כבר טיילתי לרוב. נפעמתי מהשווקים המבלבלים את החושים באוזבקיסטן, בהודו המשיכו הצבעים לרצד מול עיניי גם כשעצמתי אותן, ראיתי אנשים שחיים על פני המים במיאנמר ובצילם של הרי געש ביפן, באינדונזיה השתאיתי מפולחן המתים ובסין מגורדי השחקים המודרניים הצומחים כהרף עין על פיגומי במבוק. ותמיד תמיד הנשים הן הנושאות בעול.

​

ב"מזו-אמריקה" היו אלה הדרכים ומה שנשקף מהן. נסענו שעות רבות באוטובוס, נסיעות שהיו עבורי מרתקות מכול. המבטים החטופים והמראות החולפים כהרף עין הם אלו שהשאירו בי את הרושם העז ביותר. מבעד לחלון נפרסו החיים במקומות שחלפנו בהם לשבריר שנייה כמו כבסים התלויים על חבל. האנשים הפוסעים בצדי הדרכים, הסמטאות והמדרכות, הפלונטרים של חוטי החשמל, ההתקבצויות וההתקהלויות סיפרו לי סיפור שלא הייתי מודעת לו בזמן התרחשותו. הבתים הצמודים לדרכים הראשיות גילו לי יותר ממה שעלה על דעתי בזמן הצפייה.

​

חלק ניכר מהתמונות צולמו תוך כדי הליכה מהירה מבלי יכולת להשתהות או מבעד לשמשת האוטובוס תוך כדי נסיעה. לכן הן אינן פוטוגניות במובן השגור של המילה ולא כולן עונות על הקריטריונים של צילום טוב. אבל בעיניי הן משקפות יותר מכול את אופי המקום.

 

אני מקווה שהצלחתי להעביר דרכן את רשמיי.

 

מסע בעקבות ההולכים בצדי הדרכים - אתיופיה

​

זו הייתה התגשמות של חלום ישן. יצאתי למסע הזה בעקבות גנט הילדה מאטיופיה שזכרתי מילדותי, באתי כי התרשמתי מחוויותיה של איה בתי ורציתי לעמוד על סוד הקסם האתיופי ששבה את ליבה, נסעתי כי התרגשתי לעקוב אחרי המסע של גידי ואהרוני בטלוויזיה.

יצאתי לאתיופיה מתוך סקרנות אמתית, מתוך רצון לראות במו עיניי את הדבר המופלא שהצטייר בדמיוני.

​

המסע הזה לא היה קל, אבל שעות ארוכות של נסיעות בדרכים משובשות, תנאי לינה בסיסיים, מים שזורמים בקושי ואוכל שלרוב אינו ערב לחיך מערבי, לא שברו את רוחי ולא את רוחן של חברותיי למסע – קבוצת נשים לא צעירות, אך ותיקות מסעות, טובות מזג ובעלות "ראש טוב".

​

ההלם הראשון התרחש כבר בדרכים המובילות לאדיס אבבה –  הקצב, האבק בצדי הדרכים והאובך באופק, ובתוכם מאות אנשים בגלימות לבנות, הולכים והולכים והולכים... אריה המדריך חזר ואמר: "זו כמו הצצה לארץ התנ"ך" גידי גוב אמר: "הודו זה ניו יורק בהשוואה לאתיופיה". ואיה כתבה לי: "והצפון זה ניו יורק בהשוואה לדרום". וכולם צדקו.

​

נבלענו בתוך ההמון בדרכו לכנסיות ולטקס הטימקט, ואני לא הייתי בטוחה שאני באמת שם. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזה אכן קורה לי, אני חלק מהקהל הזה, נדחקת עם בעלי הגלימות הלבנות כדי לצפות בכוהנים ובארון הברית, וכל זה לא חלום ולא הזיה.

​

הדברים החשובים באמת התרחשו בצדי הדרכים. תוך כדי נסיעה אפשר היה לחוש מבעד לשמשות הג'יפ בדופק שפועם בדרכים ובכפרים. שם מתרחשות פגישות בנגיעת כתף בכתף,  ושם צועדים כולם בכל שעות היום ובכל ימות השבוע. בעיניי הצעידה האינסופית הזו היא המאפיין הבולט ביותר של אתיופיה. ילדים רכים, נערים ונערות בדרכם מבית הספר או אליו, נשים שעומסות על גבן ערימות עצומות ממדים, זקנים כפופים, כולם הולכים והולכים והולכים. מי עם ג'ריקן צהוב כדי להביא מים מהנחל, מי עם ערימת זרדים או עצים, מי עם חמור ורובם רק עם מקל ועם ה"נח-ראש"  – מתקן עץ קטן המשמש לישיבה או להנחת הראש בעת שינה בצד הדרך.

​

לאן? מאין? האם מישהו מחכה להם בסוף הדרך? האם יש תכלית לצעידה הזו? האם הילד הקטן שצועד לבדו במרחבים היבשים והשוממים  יודע להגיע הביתה? ואם אינו מגיע בזמן מי יוצא לחפש אותו? שאלות של אישה מערבית, שטיול חטוף מהסוג הזה אינו מסוגל לתת להן מענה. אלו דברים שקשה לצלמם תוך כדי נסיעה בדרכים המשובשות ומה שצולם היה בעל איכות ירודה ונשאר על "רצפת חדר העריכה".

​

ומציקה לי המחשבה: "האם בעיניהם אני התייר הלבן העשיר שבא להציץ לרגע, לחוות דעה, להעביר ביקורת ולשלם עבור פיסת אוטנטיות מזויפת?" ברור שכן. וזה מפר את שלוותי ומדיר שינה מעיניי. לא כך רציתי, לא לזה התכוונתי, הרי אני באתי מתוך סקרנות אמתית, בעקבות גנט הילדה מאטיופיה... כן, אני והתיירת ממיאמי במכנסיה הוורודים, והתייר הגרמני בחליפת הספארי שייכים לאותה קבוצה. הביקור שלנו מפר את שגרת החיים המקומית, אנחנו על מצלמותינו ועל מעותינו מביאים לכאן ערכים אחרים וכופים את מנהגינו.

​

בשלב מסוים, כשאני מבינה שעליי לבחור מבין כל אנשי הכפר מי יזכה בסכום של חמישה ביר שאותם אשלם עבור צילום,  אני מחליטה לוותר. "שחררתי" את הצורך הפנימי להנציח את הרגע במצלמה ולהסתכל על הסובב דרך העדשה. אפשר לחוות, לראות ולנצור הכול בזיכרון מבלי להשתמש במצלמה... אבל השעות החולפות והמציאות עשו את שלהם, והאצבע המשיכה ללחוץ.    

 

האלבום הזה הוא התוצאה של ההתלבטויות ושל חיבוטי הנפש האלה.

 

מותו של הקומונדנטה - קובה

התמזל מזלי  והגעתי לקובה ביום מותו של פידל קסטרו. כך זכיתי לראות את קובה במערומיה – ללא  הכסות של המוזיקה, ללא  המעטה של  הסלסה  וללא עננת הרום והאלכוהול.

​

תשעה ימי אבל הוכרזו במדינה – תשעת הימים שנדרשו למסע הלוויה של כד האפר של פידל לחצות את המדינה ולעשות את הדרך מהוואנה שבצפון מערב עד לסנטיאגו דה-קובה, עיר הולדתו של קסטרו, בדרום מזרח.  

אֵבֶל? קשה לדעת.

​

הרחובות כוסו בדגלים, בכרזות ובתמונות של הקומונדנטה המנוח. תור ארוך משתרך לפני דוכן העיתונים שייפתח עוד מעט ואפשר יהיה לקנות בו את מהדורת היום ההיסטורי שבה מסופר  בהרחבה על קורות חייו של לוחם החופש הנערץ.  "את עצובה?" שאלתי את אחת מהנשים שהתנדבה לבאר לנו את המתרחש, "כן" היא ענתה, "הוא היה לנו כמו אבא". כמו שאמרתי, קשה לדעת.

​

בהמשך הטיול יתחוור לנו שהקובנים הם אדיבים, עדינים, חייכנים לעתים, אבל קשה לחדור את המעטה החיצוני שלהם ולדעת מה באמת הם חושבים או מרגישים. הם מדקלמים את מה ששנים רבות של רודנויות מכל הסוגים הרגילו אותם לומר. ואולי גם לחשוב.

​

המונים צבאו על הרחובות, רבים מהם במדים. הם עמדו שעות רבות בתורים שהשתרכו בכל העיר כדי לחתום בספר התנחומים. גם כל עובדי המלון שבו התאכסנו התייצבו בבוקר בלובי למסדר של אבל. כך גם תלמידי בתי הספר. האם הדמעות שראינו פה ושם היו אמתיות?

​

גם האיטיות (המעצבנת, יש לומר, בעיני מערביים תזזיתיים שכמונו) שבה נע מסע הלוויה לא החזיר את ההמונים לבתיהם. הם חיכו ברחובות במשך כמעט יממה, צעירים וזקנים, נערי תנועות הנוער במדיהם, ילדי בתי הספר בכל הגילאים בתלבושת האחידה החיננית שלהם, חיילים בסוגי מדים שונים ומשונים, עובדי מדינה, משפחות ותינוקות בעגלות. הם גדשו את הרחובות מתחת לכרזות הענק המאדירות את זה שהביא להם את החופש, מנופפים בדגלונים ומחכים לקומנדקר הצבאי  שעליו תיבת הזכוכית שבתוכה כד האפר.

​

ואנחנו התיירים, האורחים לרגע, עומדים ומשתאים. אנחנו שבאנו מהחופש ועוד רגע חוזרים אליו לא יודעים לפרש את התופעה. האם כל זה נעשה מתוך רצון חופשי? מתוך הזדהות כנה? מתוך ההרגל לציית? האם מפחד? 

קובה ללא מוזיקה וריקודים שונה מכול מה שמתואר במדריכי התיירים. אין זכר לשמחת החיים המתפרצת, אין אות לחושניות המפורסמת, אין באוויר ריח של תשוקה.

​

במקום שבו שוטרים במדים אוכפים את האיסור להגיש אלכוהול בימי האבל אין היכן להסתיר את השעמום.

במקום  שבו בניינים מתפוררים הם תזכורת לתפארת העבר, אי אפשר להסתיר את העוני.

במקום שבו כיסא נדנדה הוא פריט הריהוט הכמעט יחידי, החידלון הוא בן בית.

במקום שבו מחלקים אוכל במשורה, כנראה שהרעב הוא בן לוויה.

​

וכן, יש את הטלוויזיה שמשדרת טלנובלות עם הפי אנד, יש מספרות ומכוני מניקור לרוב ויש בכל בית, קטן ודל ככל שיהיה, אגרטל עם פרחי פלסטיק. כל אלה שומרים שלא יכבה הניצוץ שמאיר את הייאוש באור חיוור.

​

ולמרבה הפלא כל אלה מצטלמים היטב. ממש פוטוגניים. הצבע המתקלף שחושף שכבות שכבות  של טיח לכדי ציור מופשט, המכונית האמריקאית הישנה שניצבת בסלון ומחכה לימים טובים שבהם יהיה לה ביקוש, הזקנות החביבות בפתחי הבתים, הילדים שמשחקים כדורגל ברחובות שבהם זורם ביוב, חנויות המזון עם המדפים הכמעט ריקים.

​

הקובנים הם אנשים חביבים, מנומסים ומכניסי אורחים. בתיהם בנויים במפלס הרחוב והדלת תמיד פתוחה – שייכנס אוויר וגם נראה באותה הזדמנות מה מתרחש אצל השכנים. כל קריאת "הולה" מצידנו גוררת חיוך והתחלה של שיחה בשפת ידיים, וגם הזמנה להיכנס פנימה, ולמה לא, את יכולה לצלם...

​

זהו אחד המקומות היחידים שבהם ביקרתי שהמצולם נשאר אדיש כלפי מעשה הצילום. אין בקשה לתמורה כספית או למתנה, אין התנגדות נחרצת, אבל גם לא חיוך רחב וחושף שיניים, לא התלהבות, לא סקרנות. אז מה נשאר?

ושוב אני בעמדת הצלמת, ושוב אני תוהה ביני לבין עצמי.

​

מה מרגישה האישה הזו שאנחנו מושיבים אותה, מביימים אותה, מתאימים אותה לרקע, או את הרקע אליה, מול הדלת אבל לא מול החלון, שהאור ייפול בזווית של ארבעים וחמש מעלות אבל לא חזיתית... רגע, רגע, שכחתי לכוון את האיזו, אז בקשה הכול מהתחלה...

​

או הבחור הממושקף הזה ששוקד עכשיו על מחברת עם מספרים. אני יושבת מן העבר השני של השולחן, במרחק ממש קצר ממנו, ומצלמת אותו מכל כיוון אפשרי וחושפת תוך כדי כך את עליבות החדר שבו הוא גר, את מעט כלי האוכל שעומדים על כיור שבור ומנציחה בכך את עלבונו.

 

האם הקובנים שכחו איך מביעים התנגדות?

 

האם אני אמשיך לצלם "תרבויות"?